אנחנו למדנו איך זה התחיל אבל זה עדיין לא נגמר.

ספרד וישראל: חמש מאות שנה אחרי

החמש מאות שנים למגורשי היהודים מספרד מהווים נקודת התחלה ליחסים חדשים בין החברה הספרדית ליהודית, וכן בין ממשלות ספרד וישראל.

סמואל הדס

| 1 בדצמבר 1992

ההיסטוריה המיוחדת, הארוכה והמורכבת של היחסים בין ספרד – עם ישראל – ישראל מחייבת לגשת לנושא בגישה שונה שאינה נכנסת במדויק במסגרת ניתוח היסטורי של יחסים בינלאומיים. זו אינה היסטוריה דיפלומטית גרידא, אלא תפיסות של דיפלומט שהיה מעורב ישירות בתהליך מורכב הכולל היבטים היסטוריים, פוליטיים, דתיים, אידאולוגיים, פסיכולוגיים ורגשות קולקטיביים עמוקים.

ניסיתי לתאר את התהליך הזה באופן אובייקטיבי, אך אינני בטוח שהצלחתי.

ספרדים, אמריקאים וכל העולם הזכירו בשנת 1992 אירוע היסטורי מנקודות מבט שונות ואף מנוגדות, עם גישות קונספטואליות שונות. כולם, עם זאת, מסכימים לציין כי גילוי היבשת האמריקאית על ידי הספרדים קירב בין שני עולמות, אפשר גילוי הדדי של שני חצאי הכדור וכפי שהדגיש ההיסטוריון המקסיקני מיגל ליאון פורטייה, העולם קיבל מיד ממד חדש: אירע עולמיות של כדור הארץ.

אולם באותה שנה של מפגש בין שני עולמות מסתיים תהליך ההיעלמות של המרכז התרבותי היהודי החשוב ביותר במאות רבות: גירוש היהודים מספרד. השלמת הפרידה הטראגית בין ספרדים ליהודים שנמשכה דורות רבים, למעשה עד לימינו.

1492 נטעה עמוק בתודעה היהודית. לא יכל להיות אחרת. חוסה אמדור דה לוס ריוס כבר כתב במאה ה-19 כי “יהיה קשה לפתוח את ההיסטוריה של חצי האי האיברי, אם אזרחית, אם פוליטית, אם דתית, אם מדעית, אם ספרותית, מבלי להיתקל בכל דף באירוע או שם זכורים, הקשורים לעם העברי”. ההיסטוריון הזה, לאחר שהדגיש כי עם ישראל היה פעיל לאורך זמן בקרוניקות ספרד, מגיע למסקנה שקיומו של העם העברי בשטח ספרד סייע להתפתחות הציביליזציה הספרדית, בין היתר “כי הוא עורר את רוח העמים הנוצריים מהתרדמת האינטלקטואלית בה שכנו”.

אמריקו קאסטרו, מצידו, הסביר בספרו “ספרד בהיסטוריה שלה. נוצרים, מוסלמים ויהודים” כי “ההיסטוריה של שאר אירופה יכולה להתקיים מבלי להציב את היהודים במרכז; ספרד לא.”

ספרד, עם זאת, התעקשה במשך מאות שנים שלא להכיר בתרומתם של היהודים לחברה שלה, בשייכותם למארג החברתי של חצי האי. מאות שנים של שכנות – של אור וצל – והשפעות הדדיות משמעותיות ועשירות הדדית נשכחו והודמו כאילו היהודים לא היו קיימים. רק לאחרונה היינו עדים לגילוי מחודש מצד הספרדים של הממד היהודי בהיסטוריה שלהם, במסגרת חיפוש מחודש אחר ביטויים אותנטיים של עברם.

“ספרד התעקשה במשך מאות שנים שלא להכיר בתרומת היהודים לחברה שלה”

“אירוניה היא שבחרנו לציין את זכרון המפגש המנוגד הזה כדי לעודד מפגש עם עומק כה רב,” היו דבריו של מלך ספרד, חואן קרלוס הראשון, בבית הכנסת במדריד במהלך הטקס ההיסטורי שציין ב-31 במרץ האחרון, בנוכחות נשיא ישראל חיים הרצוג, את חמש מאות השנים להוצאת היהודים מספרד.

קמילו חוסה סלה הזכיר, מצידו: “חמש מאות שנה מאז אותו רגע רע שבו ספרדים אחדים גירשו או גירשנו אחרים מספרד”, טקסט שנקרא על ידי נוריה אספרט בטקס לציון חמש מאות שנות גירוש היהודים (1 באפריל 1992) שהתקיים בברצלונה. המפגש המחודש בין ספרדים ליהודים שהגיע לשיאו באירוע ההיסטורי הזה בנוכחות מלכי ספרד ונשיא ישראל, מוביל לסילוק אי-הבנות, קרובות ורחוקות. יום קודם לכן, מלך ספרד הכריז כי עם כינון היחסים הדיפלומטיים “ספרד וישראל סגרו דף מהעבר ופתחו במלואם את הדלת לרוח מחודשת של הקשרים העתיקים בין ספארד לעם היהודי, ולקשרים של ספרד של היום עם ישראל.”

באמת, סגרנו מעגל, אך עד שספרד וישראל הצליחו לכונן קשרים דיפלומטיים מלאים עברו כמעט ארבעה עשורים מאז הקמת מדינת ישראל. היו 38 שנים שבהן שתי מדינות עם היסטוריה משותפת גדולה, הפנו גב זו לזו וחיו תהליך שבו הדומיננטיות הייתה הפרידה. שלב נוסף באותו מרחק בלתי מובן שהמשיך מאות שנים.

לכן, הטקס הפשוט והסודי שחתם ב-17 בינואר 1986 בהאג פרק משמעותי בדיפלומטיות של ספרד וישראל, יותר מתנועה במשחק השחמט הדיפלומטי הבינלאומי, ניתן לראותו כטקס בעל משמעות היסטורית. “הספרדים סיימנו לא מצב שנולד לפני שלושים או ארבעים שנה, אלא את השגיאה שעשינו לפני חמישה מאות שנים,” כתב קמילו חוסה סלה למחרת.

⸻
 

המפגש היהודי-ספרדי מחדש

התהליך הדיפלומטי שהסתיים בכינון יחסים דיפלומטיים בין ספרד וישראל צריך להיראות על רקע תהליך נוסף, לא פחות חשוב: מפגש היהודי-ספרדי מחדש. זה, מצידו, צריך להיראות על רקע אחת התקופות החשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של ספרד, המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה. תהליך זה, שהביא לשילוב מחודש של ספרד במרחב האירופי, סימן בין השאר, חיפוש מחודש אחר מפגש עם הביטויים השונים של העבר – ובמקרה זה – עם הממד שכמעט נשכח בהיסטוריה שלה.

נכון שחיפוש זה, שניתן לקרוא לו תהליך המפגש מחדש של ספרד עם הממד היהודי בהיסטוריה שלה, כפי שמתארות פרסומים רשמיים לציון החמש מאות שנה, קיבל גוף בתקופת המעבר, והגיע לשיא השנה הזאת. אך לא פחות נכון שהתחלתו המפוספסת נראית באמצע המאה הקודמת. אז התרחשו קשרים חשובים עם צאצאי המגורשים. הדיאלוג המשמעותי הראשון התרחש במלחמת צפון אפריקה, כאשר הכוחות הספרדים המשלחתיים קיימו קשר עם יהודי מרוקו, שלמרות שכנו ארוכות עם האוכלוסייה המוסלמית, שמרו על שפתם ומנהגיהם של חצי האי. רבים מהם התיישבו לאחר מכן בסאוטה ומליה. המפגש המחודש הפך אחר כך לסיפור ספרותי ספרדי.

בשנת 1869, אמיליו קסטלר, בדיון סוער עם נציג הקנאות המסורתית, הזכיר את המוחות הגדולים שזרחו בעולם ויכלו לזרוח בספרד “אלמלא גרשנו את יהודינו”. קסטלר מזכיר בין היתר את ספינוזה ודיזראלי, ומוסיף כי בכך שסיפחו את ספרד מנוכחות היהודים, נמנעו מלהיות לה אינספור שמות שיכלו להיות תפארת ספרד. באותה שנה אושרה החוקה, שסעיף 11 שלה מתיר תרגול פומבי של כל דת, דבר שהובן כבטלון המפורש של צו הגירוש.

בשנת 1881, המלך אלפונסו השנים עשר וממשלת סאגסטה הראו נכונות לקבל את היהודים ספרדיים, קורבנות רדיפות אכזריות ברוסיה הצארית. בשנות ה-80 וה-90, בזמן שבחלקים מאירופה החריפו פרצי אנטישמיות, פרצה בספרד מחלוקת ברמה הלאומית שקיבלה תהודה משמעותית בתקשורת, כתוצאה מיוזמות שנועדו לפתוח מחדש את הגבולות לחזרה המונית של היהודים. שמרנים וליברלים התווכחו קשות: הראשונים התנגדו לשיבת היהודים, ופתחו ויכוחים עזים עם הליברלים שהביעו רצון לקרבה מחודשת ליהודים.

בסוף המאה, הקהילה הספרדית עוררה עניין בקרב אינטלקטואלים ופוליטיקאים ספרדים. רבים מהם גילו אז כי ארבע מאות שנים אחרי הגירוש, עשרות אלפי יהודים עדיין דוברים ספרדית. רובם מתגוררים באימפריה העות’מאנית, ביוון, בבולגריה, בבוסניה ובמדינות נוספות. הסנאטור פולידו דרש בסנאט את השבת המונית של ספרדים אלו לספרד.

“בסוף המאה, הקהילה הספרדית עוררה עניין בקרב אינטלקטואלים ופוליטיקאים ספרדים”

במהלך מלחמת העולם הראשונה, המלך אלפונסו השלוש עשר התערב לטובת יהודי ספרד בפלשתינה, וביקש תיווך מהקיסר וילהלם השני מול בעלות הברית הטורקיות שלו. כשהוטל ב-1923 בטורקיה ביטול הסכמי הקפיטולציות (זכויות ההגנה הקונסולרית), פרימו דה ריברה הוציא צו המאפשר הענקת אזרחות ספרדית ליהודים הספרדים שהוגנו קודם לכן. צו זה כמעט ולא יושם בשל רשלנות ודעות קדומות.

לאחר מכן, הרפובליקה השנייה של ספרד קיצרה לשנתיים את תקופת המגורים הנדרשת לתושבי אזור מרוקו תחת המנדט הספרדי כדי לקבל “מכתב אזרחות” בשל שכנות. רבים מהספרדים ניצלו זאת.

מאז פרוץ מלחמת האזרחים, פרנקו נקט מדיניות סותרת. מצד אחד הציג את היהדות כאחד מרעות העולם, מצד שני אלפי יהודים מצאו בספרד מקלט במהלך השואה של מלחמת העולם השנייה, למרות קשרי המשטר עם ציר המדינות. במחלקה לגבי עמדת המשטר כלפי היהודים יש היסטוריונים המשוכנעים שזה קרה בעיקר הודות לפעולה הומניטרית אמיצה וליוזמות אישיות של כמה דיפלומטים ספרדים. המובן הוא כי עמדת המשטר הייתה עמומה ומלאת דו-משמעות.

בפנים המדינה, כבר מאז סוף המאה הקודמת, יהודים התיישבו בספרד. בסוף שנות החמישים, כתוצאה מעצמאות מרוקו, אלפי יהודים יוצאי מדינה זו התיישבו גם הם בספרד. עשרות אלפי יהודים שעזבו את מרוקו היו עדים לשיתוף פעולה חשאי בין ספרד וישראל להקל על יציאתם ועל הגירתם למדינה זו

בהתייחסות ל”צווי הגירוש”

בשנות השישים התרחש הכרה רשמית ראשונה בכך ש”צווי הגירוש” אינם בתוקף, ובשנות השבעים כבר קיימת קהילה יהודית שקטנה אמנם, אך חיה חיים פעילים ומוכרים חוקית לכל דבר ועניין. בשנת 1982 אושרה חוק המאפשר ליהודים הספרדים לקבל אזרחות ספרדית לאחר שנתיים בלבד של מגורים בספרד.

המעגל נסגר סמבולית בשנת 1986 עם הקמת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. אך פעולה זו, שהייתה אמורה להיות עניין טבעי ביחסים בינלאומיים, הפכה לסוגיה מורכבת בשל העומס ההיסטורי, הפוליטי והרגשי שיצר מרחק ארוך בין הצדדים.

התהליך שהביא לסיום המרחק הדיפלומטי בין ספרד לישראל ב-1986 הוא בעיקר תהליך בעל מרכיבים דיפלומטיים, פוליטיים, כלכליים, פסיכולוגיים ואחרים, אך מאמר זה מתמקד בעיקר בתוכן ההיסטורי שלו, ברקע של מפגש מחודש בין ספרד ליהדות. קיימת אינטראקציה ברורה, והדבר מוכר על ידי ממשלות ספרד וישראל בהצהרה המשותפת בה מודיעים על הקמת היחסים הדיפלומטיים, כאשר הם מצהירים כי “בהתאם לעקרון אוניברסליות היחסים בין מדינות ובהתחשב בקשרים העמוקים והעתיקים שמאחדים את העם הספרדי עם העם היהודי, החליטו שתי הממשלות להקים יחסים דיפלומטיים בין ספרד לישראל”.

בסמינר בנושא יחסי ספרד-ישראל, שארגן אגודת העיתונאים האירופיים בחסות מועצת הקהילות של קסטיליה-לה מנצ’ה בטולדו (12-14 בספטמבר 1985), אמר שר החוץ לשעבר חוסה מריה דה אריילזה בנאומו: “יש לנו קהילה עם תרבות עמוקה ואותנטית. ישנו תרומה עברית לאופיין של החברה שלנו – לאופן שבו אנו מתנהגים, חיים וחושבים, בהיסטוריה שלנו, וזה יהיה אבסורד להתכחש לכך”. שר החוץ הקודם חוסה פדרו פרס-יורקה אמר באותו סמינר כי המפגש המחודש עם העם היהודי אינו רק חיבור לעבר, אלא “מפגש מחודש עם חלק מעצמנו. כבר שנים רבות מתקיים מפגש מחודש בין ספרד לעם היהודי… כנראה שיש דברים רבים שעדיין חסרים במפגש הזה, אבל יש דבר אחד, אף שלא נחשב כחשוב ביותר או חיוני ביותר, הוא מכריע מבחינת ערכו הסמלי – הקמת יחסים דיפלומטיים עם ישראל”.

ההיסטוריה של התהליך מתחילה כמובן בהקמת מדינת ישראל ב-1948. שלביה הראשונים, שנמשכו עד תחילת המעבר לדמוקרטיה ב-1975, מאופיינים בסימטריה שלילית – כשאחד מבקש יחסים דיפלומטיים, השני מסרב, ולהפך. ישראל ביקשה הכרה ממדינות העולם במאי 1948, למעט גרמניה וספרד. זכר השואה עדיין טרי, והכאב עדיין לא נרפא. ספרד של פרנקו נחשבה למעשה לברית של הציר הנאצי-פאשיסטי. בשנת 1949 הציעה ספרד לישראל להקים יחסים דיפלומטיים – התשובה הישראלית הייתה “לא כרגע”.

ב-16 במאי אותה שנה אירע אירוע שהשאיר חותם עמוק על הדיפלומטיה הישראלית וסימן את היחסים לאורך זמן: ההצבעה הישראלית באו”ם נגד ביטול החרם הדיפלומטי על ספרד והנאום החריף של אבא אבן, נציג ישראל, שהבהיר כי הבעיה המרכזית היא הזיקה בין משטר פרנקו לברית הנאצי-פאשיסטית. “משטר פרנקו,” אמר אבא אבן, “קיבל ותמך בפרספקטיבת העליונות הנאצית באירופה ובכל העולם”. עמדת המוסר הזו הוצדקה מאוחר יותר על ידי שר החוץ לשעבר פרננדו מוראן בספרו “מדיניות חוץ לספרד”, שם כתב כי ההחלטה הישראלית לא לקיים יחסים דיפלומטיים עם ספרד מוצדקת ללא ספק.

בשנות החמישים נשמעו קולות בישראל שקראו להקים יחסים, אך משטר פרנקו נכנס לתקופה שבה נבנתה “ידידות מסורתית עם המדינות הערביות”. ניסיונות ההתקרבות הישראליים כשלו, מאחר שהממשלה הספרדית כבר קבעה את עמדתה מול המדינות הערביות, כשהייתה זקוקה לתמיכתן במאבקה להשתלבות באו”ם ולשבירת הבידוד הבינלאומי שלה. מוראן עצמו, דיפלומט ותיק ואחד האדריכלים המרכזיים של מדיניות הערבים בדיפלומטיה הספרדית, הסביר מאוחר יותר ש”תודות לתמיכה הערבית הושגה המהלך האמריקאי הדרוש כדי להכניס את ספרד לאו”ם ב-1955” (פעם זו הצביעה ישראל בעד). ישראל התעקשה במאמציה, בעוד שבספרד דיברו על “סולידריות פוליטית ומוסרית עם הערבים”. שר החוץ הספרדי פרננדו מריה קסטיילה אף הצהיר כי “היעדר יחסים דיפלומטיים עם ישראל מחזק את מעמדנו מול הערבים”.

בתחילת שנות השישים כל נוכחות או פעילות יהודית בינלאומית בספרד סווגה על ידי הרשויות כ”חלק מתוכנית ישראלית-יהודית מתוכננת היטב”. אולם, כפי שנאמר קודם לכן, ממשלת פרנקו סייעה להגירת יהודים ממרוקו בתחילת שנות השישים, שרבים מהם עלו לישראל. לאחר מכן התערבה ממשלת ספרד במלחמת ששת הימים ב-1967 לטובת יהודי מצרים, וסייעה להוצאת רבים מהם ממצרים. באותו זמן קיימה ממשלת פרנקו קמפיין עוין נגד ישראל ותמכה במדינות ערב.

בהדרגה עלה העניין של ממשלת ישראל בממד הספרדי ביחסים עם ספרד. מאחר שיחסים אלה היו לא תקינים, לא רק מסיבות פוליטיות, דיפלומטיה ישראלית ראתה בכך הזדמנות להגברת הנוכחות הישראלית בדעת הקהל הספרדית. הדיפלומטיה הספרדית, מצדה, ראתה ב”נשק הספרדי” חרב פיפיות שיש להשתמש בו רק כשהיא בטוחה שלא ייפול לידי זרים.

בשנות השבעים ניתן להבחין בפתיחות מסוימת ואווירה שונה, אף שנשמעו עדיין הצהרות כמו זו של שר החוץ אז גרגוריו לופז בראבו: “הקמת יחסים דיפלומטיים עם ישראל תהיה בעלת השלכות נגד העולם הערבי, נגדו ספרד אינה מוכנה לפעול”. ישראל וספרד החלו במשא ומתן עם הקהילות האירופיות. התקיימו מגעים חשאיים דו-צדדיים לתיאום והשגת תנאים טובים יותר. שרי החוץ לופז בראבו ואבן נפגשו ב-1970. באפריל 1973 הציעה ספרד לישראל אף הקמת משרד מסחרי בספרד, הצעה שנדחתה (עמדה זו של הדיפלומטיה הישראלית ספגה ביקורת מצד מי שחשבו שנוכחות ישראלית כלשהי תזרז את התהליך לקירבה לספרד).

הלחץ המתמיד של המדינות הערביות והצורך של הדיפלומטיה הספרדית לתמיכתן בפורומים הבינלאומיים בנושאים מורכבים כגון דה-קולוניזציה של שטחי הסהרה המערבית, “האפיניות האפריקאית” של האיים הקנריים, עתיד סאוטה ומליה היו במשך שנים ארוכות הגורמים שקבעו את עמדתה של ספרד כלפי ישראל.

לסיכום שלב זה, שאורכו 27 שנים ומסתיים, כפי שנאמר, עם תחילת המעבר לדמוקרטיה, ניתן לומר שהיה שלב של אי-הבנות, הצעות אסימטריות ולחצים פנימיים וחיצוניים על השחקנים. בספרד התבססה מדיניות ההחלפה, ותפיסת הדיפלומטיה הייתה שהמדיניות הפרו-ערבית הייתה מוצלחת, ותמכה באינטרסים הפוליטיים של ספרד בצפון אפריקה ובכלכלה עם המדינות הערביות בכלל. הדיפלומטיה הספרדית המשיכה לראות כי נורמליזציה של היחסים עם ישראל תביא אך ורק לחסרונות.

אך יש עוד משהו. האם היה אנטישמיות במדיניות משטר פרנקו כלפי ישראל? אריילזה שואל שאלה זו בסמינר על יחסי ספרד-ישראל שהוזכר לעיל ומשיב בשלילה מוחלטת. עם זאת, אין ספק שהייתה אנטגוניזם בחלק מהמערכות. נזכור שבשנות העשרים הקיצוניים של הימין שילבו את האנטישמיות באמונתם. “הפעולה הספרדית אימצה את הטענה (שבאמצעות הפעולה הצרפתית) שהיהודי מזיק. בספרד פורסמו באותן שנים שתים-עשרה מהדורות של ‘פרוטוקולי זקני ציון’, שקר אידיאולוגי שהתקבל כאמת בחוגי הימין”, כפי שציין אריילזה עצמו. בשנות השלושים אומצו המיתוסים והכותרות של הנאציזם. אז צץ המיתוס של “הברית היהודית-מוסונית לשלטון עולמי”. ייתכן גם כי היחסים סוכל עקב דעות קדומות ואנטגוניזם.

השלב השני, המתאים למעבר לדמוקרטיה, יארך קצת יותר מעשר שנים. הוא מתחלק לשני שלבים ברורים: הראשון – ממשלות מרכז-ימין של ה-UCD בראשות אדולפו סוארס וליאופולדו קאלבו סוטלו, והשני – החל מ-1982 עם עליית ה-PSOE לשלטון והממשלה הסוציאליסטית הראשונה בראשות פליפה גונזלס.

המלך של ספרד בנאומו המרכזי הראשון לפרלמנט בדצמבר 1975, בו הציג את תוכנית המלוכה, דיבר על יחסים דיפלומטיים עם כל מדינות העולם. הקמת היחסים עם ישראל נראתה קרובה. אך שוב התרחשה אי-פעולה, ללא ספק עקב לחצים פנימיים וחיצוניים. אריילזה, נזכור, שר החוץ הראשון של המלוכה, הצהיר לעיתון אינפורמציונס ב-21 בפברואר 1983 כי “לובי האינטרסים הנפטיים במזרח התיכון, הנתמך על ידי פרו-ערביות מיתית, ההתמדה, הפחד והדעות הקדומות סיכלו את הניסיון ההוא” (ציטוט מתוך א. מרקיניה וג. אוספינה בספר “ספרד והיהודים במאה ה-20”). לאחר מכן שאל בציבור בסמינר הנזכר, שש שנים מאוחר יותר: “האם זה היה אולי סחטנות מכוונת נגד רצון חופשי של ארצנו מצד אנשים ומדינות זרות?

הממשלה החדשה

ממשלת אדולפו סוארס לא משנה את המדיניות כלפי ישראל, שנקבעה על ידי תפיסת הדיפלומטיה הספרדית כי אינטרסים פוליטיים וכלכליים חשובים עלולים להיפגע קשות. (לסוארס, כפי שהצהיר בסוף שנות השמונים, ההשקפה הים-תיכונית של ספרד וקשריה עם האומה הערבית היו, לצד האינטגרציה האירופית והמערבית, המטרות העיקריות של מדיניותה הבינלאומית). מסמך (הערת מידע) ממשרד החוץ הספרדי, ממרץ 1977, קובע כי “עדיפות היא לשמירה על קשרינו המיוחדים עם המדינות הערביות, תוך שמירת חירותנו להחליט על הקצב והצורה שנראים לנו המתאימים ביותר לקידום יחסינו עם ישראל”. זאת אף על פי שמפלגת השלטון עצמה מגדירה, באחד הקונגרסים הלאומיים שלה באוקטובר 1978, את היעדר היחסים הדיפלומטיים עם ישראל כאנומליה. אנומליה זו מנוצלת היטב: מאושרת פתיחת נציגות אש”ף; ספרד מקבלת את מנהיגה ובספטמבר 1979 מתרחש החיבוק המפורסם בין סוארס לאрафat (אקדח במותן).

אפילו כאשר הכוח הערבי החשוב ביותר, מצרים, חותם על ההסכמים שיביאו לשלום עם ישראל, לא משתנה עמדת הדיפלומטיה הספרדית שמציבה את כינון היחסים עם ישראל כתנאי לפתרון הבעיה הפלסטינית.

עם התפטרותו של סוארס ב-1981 מתרחש שינוי פרו-מערבי במדיניות החוץ הספרדית. ספרד מצטרפת לנאט”ו ומתמהרות המשא ומתנים עם הקהילה האירופית. בתחילת 1982, ממשלת לאופולדו קלבו סוטלו – אדם בעל נטייה אירופאית ברורה, שכשר החוץ לענייני הקהילה האירופית החליט לפתוח תהליך לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל – ראתה באי קיום היחסים עם ישראל אנומליה. הדברים הוכנו בסודיות רבה ופתחו בשיחות.

(כאן יש לפתוח סוגריים ולהזכיר שכמעט שנתיים קודם לכן, מאז אוגוסט 1980, התחיל תפקידי בספרד ובכך גם השתתפותי הישירה בתהליך זה, תחילה כנציג בכנס הבטחון והשת”פ באירופה ולאחר מכן כנציג הקבוע של ישראל בארגון התיירות העולמי שבמדריד. מינויים אלו, כפי שהיו ידועים לדיפלומטיה הספרדית, לא הסתירו את מהות פעילותי. התקשורת קראה לי במהירות “נציג ישראל הבלתי רשמי”, “שגריר בלתי רשמי” ובהמשך “שגריר in pectore”).

הטרגדיה בסברה ושתילה, עם הבעיות הקשות שגרמה לישראל והקדמת הבחירות שהוחלטה באוגוסט 1982, סיכלו את המבצע. הממשלה הספרדית חששה מתגובה קשה של כמה מדינות ערביות וכמו כן “מחוסר נשימה” לקבל החלטות חשובות, כדברי שר בכיר בממשלת מדריד.

השלב השני של תקופה זו מתחיל עם עליית PSOE לשלטון בדצמבר 1982. הוא נמשך קצת יותר משלוש שנים עד ינואר 1986. ה-PSOE הביע תמיכה בכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, שהיעדרם נחשב אנומליה ואנכרוניזם. ישראל, שהיו לה סיבות טובות להניח שכאשר תוקם דמוקרטיה בספרד, היחסים “המועדפים” ו”המסורתיים” עם המדינות הערביות יוחלפו במדיניות מאוזנת יותר, חזרה לראות בכינון היחסים דבר קרוב. הוקם דיאלוג מתמשך, זורם ופתוח, אך סודי. המשתתפים המרכזיים בו, מצד ספרד, היו מזכיר הממשלה, חוליו פאו; יועץ הנשיא, חואן אנטוניו יאנז, והשגריר מנואל סאסוט, מנהל כללי לאפריקה ואסיה במשרד החוץ. מצד ישראל, מחבר שורות אלו ובחודשים האחרונים למשא ומתן, שר התעשייה והמסחר הנוכחי, מיכאל האריש, אז ראש המחלקה הבינלאומית במפלגת העבודה וחבר כנסת.

בהתייחסו לתקופה זו כותב פרננדו מוראן בספרו “ספרד במקומה” כי הדס “ביצעה פעילות אינטנסיבית לגיוס תמיכה בכל התחומים – כלכליים, תרבותיים ופוליטיים… קשריה עם שרים, חברי כנסת, סנאטורים ומנהיגי איגודים היו תכופים. אפילו במונקלואה הגיעו קולו וניתוחיו.”

אולם הממשלה עדיין לא מצאה את “הרגע המתאים”. “צריך להיעשות ללא לחצים” ו”יש לקבל תמורות”, אלו היו הנחיות שר החוץ, פרננדו מוראן. “קיימת תלות למניעת סיכונים שספרד סייעה ליצור”, כתב אינטלקטואל ספרדי ידוע. החסימה נמשכה, אפילו כשהנחות האובייקטיביות שמהן חששו בתחילה נחשבו כעבור.

מתברר שינוי בעמדות ה-PSOE, שהופך את מדיניותו ל”מערבית”. מתוך זווית זו ניגשים גם ליחסים עם ישראל. בהדרגה משתנה טון ההצהרות, כשהן מותנות בפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. הדברים נעשים בדרך ראש הממשלה פליפה גונסאלס: בהדרגה, משגרים מדי פעם “בלוני מבחן”, “מחכים שהפרי הבשל ייפול מהעץ”, כדבריו שלו.

מנגד, השר פרננדו מוראן, החושש מאובדן קלף חשוב עם כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, מתעקש על הצורך בקבלת תמורות פוליטיות מצד ישראל. בספרו “אחרי פרנקו, נאט”ו”, כותב אנטקסון סראסקטה שפרננדו מוראן דורש מחווה ישראלית כדי להראות לחבריה הערבים המסורתיים שספרד משמעותית. מוראן סבור כי “כינון היחסים עם ספרד יסומן בתל אביב כהישג”. הדיפלומטיה הספרדית תמיד ראתה בממשלה הישראלית מייחס שינוי בעמדת ספרד כתמיכה במדיניותה החיצונית, שיש לפצותה בהליכות כלפי המצב הפלסטיני.

בהצהרות שפורסמו ב-6 במרץ 1985 בעיתונות הספרדית אמר מוראן כי הצעד צריך להיעשות “בלי לחצים ובלי שזה יהפוך לאובססיה”.

עצמו סראסקטה קובע בספרו כי “ספרד לא רק שהפרה את עקרון האוניברסליות של יחסיה אלא גם מצאה עצמה מאחור בסיטואציה מאוזנת יותר ועם רמת דיאלוג וכוח גבוהה יותר מצד שכנותיה האירופיות. עמדה כזו הייתה צריכה בהכרח לעבור בדיקה מחדש.”

וזה קורה באמצע 1985. ההתאמה הראשונה במשרד ביולי 1985 שינתה את המצב. שר החוץ החדש, פרנסיסקו פרננדז אורדונייס, בעל נטייה מערבית עמוקה, היה תמיד בעד כינון מהיר של היחסים. ראש הממשלה נתן את האישור למבצע ERDEI (כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל).

באוגוסט 1985 נכנסים ל”ישורת האחרונה” של התהליך ועוברים מדיאלוג למשא ומתן שנערך בסודיות מרבית ובו משתתף גם באופן פעיל מצד ישראל חבר הכנסת מהלייבור מ. האריש, שהוטלה עליו המשימה על ידי ראש הממשלה הישראלי שמעון פרס.

משאים ומתנים אלה עברו עליות ומורדות וסבלו מהפסקה משמעותית בעקבות הפצצת חיל האוויר הישראלי על המטה הכללי של יחידת 17, יחידת טרור אליטה של אש”ף, באוקטובר אותה שנה. כשהמשא ומתן חודש בחודש שלאחר מכן, עדיין לא הובהרה ההזדמנות, בעוד שברשתות התקשורת סופרו כל מיני גרסאות. לבסוף, ערב חג המולד, פליפה גונסאלס מקבל את ההחלטה. המשא ומתן מתעורר, מתקיימות ביקורים הדדיים בהשתתפות יאנז, פאו והאריש. ב-9 בינואר, במעונו של פאו, מתקיים המפגש המכריע, בהשתתפות נציגי שני משרדי החוץ, ביניהם מחבר שורות אלה, שבו הוסכם על נוסח ההודעה המשותפת בה יוכרז הצעד. הצד הספרדי מעדכן גם את הצד הישראלי בהצהרה חד-צדדית (שהיא בעיקר תמיכה בעמדות הערביות) ככל הנראה כפיצוי. מתקיים סוג של משא ומתן שבסופו משתנים כמה מושגים שנחשבו פוגעניים בעיני הצד הישראלי.

ההחלטה תתקבל ללא הטלת התנאי מצד הדיפלומטיה הספרדית שיש התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית.

בהתחלה, ב-17 בינואר, בהאג, אז מושב הנשיאות של הקהילה האירופית, נחתמת ההודעה המשותפת בה מודיעים לעולם על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין ספרד לישראל. יומיים לאחר מכן נפגשים באותו מקום ראשי ממשלות שני המדינות, גונסאלס ופרס. התגובות הערביות המפחידות לא התגשמו או שהיו מינימליות, וסימליות בלבד. ב-20 בפברואר לאחר מכן הסתיימה הקריירה הדיפלומטית שלי עם הצגת כתב האמנתי כשגריר הראשון של ישראל בפני מלך ספרד.

אי אפשר להתעלם מתפקיד דעת הקהל בתהליך המיוחד הזה. ברור שבמקרה זה, הקבוצות המביעות דעה ומשפיעות, ובעיקר התקשורת, משחקות תפקיד משמעותי. לא בכדי מציין פליפה גונסאלס לפחות בשני מקרים את “העבודה הגדולה של הלובי הפרו-ישראלי”.

קבוצות אלו של דעת הקהל מפעילות במקרה זה לחץ מתמשך עם השפעה מצטברת, שמסרים באופן ברור “למעלה” לסקטורים של כוח. זה עוזר להתגבר על הסתייגויות, מעצורים וגם על עוינות.

תפקיד התקשורת בתהליך זה ראוי למחקר רציני. “החדירה” של התקשורת למשא ומתן הדיפלומטי שינתה בעשורים האחרונים את רוחו ואפילו את טבעו של הדיפלומטיה, כותב השר לשעבר לענייני חוץ הישראלי, אבא אבן. עבור הדיפלומטים זה היה גורם של הפרעה לאורך התהליך, וכתוצאה מכך התפתח קונפליקט אינטרסים בינהם לבין העיתונאים

⸻
 

“ה’השתלטות’ של כלי התקשורת על המשא ומתן הדיפלומטי שינתה בעשורים האחרונים את רוח ואפילו את מהות הדיפלומטיה.”

במקרה זה, הגעה לציבור הדעות הספרדי הייתה מטרה, וכדי להגיע אליו היה צורך לעניין את כלי התקשורת. בתהליך המדובר, מתעוררת סתירה עם הדיפלומטיה הספרדית, שלשמה הפרסום סביב הנושא מהווה אפקט מעכב, בעיקר מחשש לתגובות ערביות. דעת הקהל הספרדית היא ברובה בעד יחסים עם ישראל, כפי שמראים שתי סקרי דעת קהל רצופים של עיתון “אל פאיס” (בשנת 1983, 38% מהנשאלים הביעו תמיכה, 15% התנגדו ו-47% לא ידעו או לא ענו; בשנת 1984, 46% תמכו, 12% התנגדו ו-44% לא ידעו או לא ענו).

בנובמבר 1981, דובר אנונימי של הדיפלומטיה הספרדית האשים אותי ב”ארגון מהומה תעמולתית, בתמיכת הקהילה היהודית בספרד”, לפי הצהרה לעיתון מדרידאי. מצד שני, ברגע המכריע של המשא ומתן, בסוף 1985, איימו עלי בהקפאת התהליך אם זה ייחשף לכלי התקשורת.

אין ספק שבמקרה זה התרחשה השפעה מצטברת. העיתונאים דאגו במשך שנים שהנושא לא ייעלם מדפי העיתונים. הכותבים והפרשנים, ברוב מכריע מאלה העוסקים בנושא, דרשו כל העת את כינון היחסים עם ישראל. קשה למדוד את השפעה זו, אך היא קיימת.

אין מיותר להזכיר שב-25 באוקטובר 1983, השר פרננדו מוראן אמר: “הממשלה שומרת לעצמה את הזכות להחליט בנושא זה ולא תתן, כמובן, ללחצים מצד מדינות מסוימות, לוביסטים, קבוצות או לתקשורת המשמעותית שנשמעת, להשפיע עליה.”

כאמירה משעשעת, נציין שבספר שפורסם על ידי מי שלא ראו בעין יפה את כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, תחת הכותרת “ספרד-ישראל: מפגש כוזב”, כשהוזכר “הפצצת התעמולה של הלובי היהודי”, נטען כי ב”פעילות הפרו-ישראלית ההיסטרית בספרד” הושקע חמש מאות מיליון דולר, חמישים מיליארד פסטות בדיוק.

יש לציין בסקירה ההיסטורית את התפקיד שמילאה הקהילה היהודית בספרד, שהייתה חשובה במיוחד בקירוב בין המדינה הזו לישראל. מנהיגי הקהילה הזו, שהשתלבה לחלוטין במרקם החברתי הספרדי ותחבריה הרגשיים עם ישראל, השתתפו בתהליך הזה בהתמדה ובמסירות רבה, שראוי לציון.

בישיבת ההשבעה בפרלמנט, ב-22 ביולי 1986, בהופעתו, הצהיר ראש ממשלת ספרד, פליפה גונסאלס, תוך שהוא מזכיר שלספרד יש אינטרסים חיוניים בים התיכון, כי ההתקדמות באוניברסליזציה של היחסים שהושגה עם כינון היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל מאפשרת לה להרחיב את שיתוף הפעולה והנוכחות שלה באזור. זאת, כמו כן, מאפשרת שיתוף פעולה בין אירופה למדינות הים התיכון. “שיתוף פעולה המבוסס על סולידריות כלל אירופה, שמרגיע את המצב בים התיכון ומוביל בדרך של שלום את מערכת היחסים המתוחה והקשה כיום.”

מאז השתנו דברים רבים במהירות בעולם. בתקופה של שינויים גלובליים מהותיים, גם במזרח התיכון כבר התייחסו לכך שישפיעו בהכרח על האזור שלהם, ומזה כשנה, כתוצאה ממאמצים עצומים של הממשל האמריקאי, בעיקר של מזכיר המדינה הקודם, ג’יימס בייקר, משתתפים הערבים והישראלים בתהליך משא ומתן קשה ומורכב שמטרתו להגיע להסדר שלום לסכסוך בן כמעט מאה שנים.

התחרות בין המעצמות הגדולות שככה, תחרות שהגבילה במשך שנים את האפשרות להתקדם לעבר שלום. למעשה הסתיים التدخل המזיק שחסם את הדרך להסדר, ונוצר מצב המקל על הדיאלוג בין ערבים וישראלים. גם הדרך של כמה מדינות אירופאיות, כולל ספרד, לא הייתה מאושרת (לטובת האזור כמובן): שנמשכו בשל החשיבות האסטרטגית שלהן, נפטן, והערכות הכספיות של מדינות ערב, ניסו פעמים רבות להסתיר את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלהן.

ברור כי ספרד, מאז כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, שיפרה את מעמדה במזרח התיכון. בלתי ניתן להכחיש שבשנים האחרונות, כפי שנכתב בספר “ספרד סוף המאה”, הדיפלומטיה הספרדית השקיעה מאמצים, גם דו-צדדיים וגם במסגרת האיחוד האירופי, כדי לקדם פתרון משא ומתן ושליו לסכסוך הערבי-ישראלי. יוזמות כגון ועידת הביטחון ושיתוף הפעולה בים התיכון והעדיפות שהעניקה ספרד לסכסוך במהלך נשיאותה באיחוד האירופי הן דוגמאות לכך. כמו כן, בחירת מדריד כמקום קיום ועידת השלום, אשר איחדה לראשונה מאז 1949 את הישראלים עם שכניהם הערבים סביב אותו שולחן, הייתה הכרה במדיניות מאוזנת יותר בין ערבים לישראלים.

בפתיחת הסכסוך הארוך, נפגשו הערבים והישראלים במדריד בחיפוש אחרי שלום קשה להשגה. מדריד לא הייתה יכולה להיות המארחת המועדפת של ועידת השלום לו לא הייתה כוננת ספרד יחסים דיפלומטיים עם ישראל שש שנים קודם לכן.

יש לציין גם את המשמעות ההיסטורית העמוקה של בחירת מדריד, על סף חגיגות המאה החמישית, כאשר ערבים וישראלים נפגשו בארץ שהייתה כפכה לתרבויותיהם, בחיפוש אחר החיים המשותפים שאבדו. אמנם יש להיזהר מהגזמות בהישגים, אך אין ספק שמדריד, לפני שנה, עשתה היסטוריה. טעות חמורה לחשוב שהועידה היא רק במה לטקס דיפלומטי.

לאחר שבע סבבים של משא ומתן דו-צדדי ומולטי-צדדי, במטרה למצוא פתרונות אזוריים לבעיות המשותפות של מדינות המזרח התיכון, נראה כי החשדות והאי-אמון העמוק הפכו לאופטימיות רבה יותר, כשהמשא ומתן מתקרב שלב אחרי שלב לסוגיות מהותיות, כשהצדדים מבינים זה את זה טוב יותר מאשר בעבר. הצופים מסכימים כי הערבים והישראלים ניצבים בפני הזדמנות שאולי לא תחזור במשך שנים רבות לקדם משא ומתן שנראה לפני שנה כבלתי אפשרי. התהליך עבר מפגישה היסטורית למשא ומתן עדין ומורכב.

המשא ומתן יהיה קשה, ההתקדמות תהיה איטית. הגנה על האינטרסים, הזכויות והבטחון של כל הצדדים המעורבים בסכסוך הערבי-ישראלי תדרוש מאמץ מתמשך והחלטות קשות. סכסוכים שנראו בלתי ניתנים לפתרון מצאו פתרונות מסוימים או מספקים, ואין סיבה שלא יוכלו להימצא דרכי שלום לאנשים שחיים במזרח התיכון מאז ומתמיד. בחיפוש אחר דרך זו מצפים מהאיחוד האירופי וספרד לתמיכה פעילה ומעשית, בעיקר למציאת פתרונות אזוריים לבעיות הכלכליות והחברתיות הקשות באזור. כפי שאמר אבא אבן בהרצאה במדריד: “בזכות המורשת הערבית והיהודית שלה, ספרד, שהייתה צומת של שלוש תרבויות, צריכה לשאול את עצמה אם היא יכולה למלא ייעוד פייסני, כשאנו מתקדמים במשימות הלא גמורות שעדיין ממתינות לנו.”

איש אמר שההיסטוריה צריכה להיות כמו מראה שבה נוכל לראות את העבר שלנו — שעבורנו הוא ההיסטוריה הארוכה של מפגש, מחלוקת ומפגש מחדש — כדי להעריך את גודל האירועים וכך להסתכל קדימה אל העתיד. כפי שאמר מייסד מדינת ישראל, דוד בן גוריון, ההיסטוריה אינה ניתנת לכתיבה מחדש אפילו על ידי הבורא העליון. ההיסטוריה המשותפת שלנו, עם הצללים הרבים שבה (ספרדים ויהודים יש לנו הרבה לזכור ומעט לחגוג במאה החמישית הזו, כתב לאחרונה העיתונאי קנדידו), היא היסטוריה של השפעות הדדיות.

כינון היחסים הדיפלומטיים בין ספרד לישראל מהווה חידוש לדיאלוג עשיר בחוויות רוחניות ותרבותיות. עברנו בשנים ספורות מחוסר היכרות הדדית להיכרות ולבסוף להכרה הדדית. במקום שבו שלט בורות ובשל כך גם סטריאוטיפים, היום מתפתח היכרות הדדית טובה יותר.

מסך 1992 עומד ליפול. שנה זו צריכה לשמש בעיקר כתזכורת להיסטוריה משותפת שיש לקבלה. אך היא גם צריכה לסמל את המפגש המחודש שלנו ברוח חדשה של חיים משותפים, כפי שהדגיש היטב מלך ספרד לנשיא ישראל בביקורו האחרון בספרד: “יש לנו מבט לעתיד, שאנו שואפים לפגוש בתקווה של עמים בעלי היסטוריה ארוכה ובאותו זמן מלאים ברוח צעירה ויזמית. ביקור זה הוא ציון דרך במחזור ההיסטורי הדרמטי והמעשיר של מפגש, הפרדה ומפגש מחדש עם דיאלוג מתמשך שבו, אנו בטוחים, ייבנו הקשרים בינינו.”